פסק-דין בתיק פר"ק 2548-08

מונח בפני ערעורו של זנוח מושב עובדים, שהינו אגודה שיתופית אשר התקשרה בהסכם רחב-היקף עם חברת מצפה בית שמש בע"מ, אשר היתה קשורה עם קבוצת מילומור. במסגרת ההסכם, הועברו המקרקעין לחברה בכדי שתבנה עליהם שכונת מגורים, וזאת לאחר שמנהל מקרקעי ישראל אישר תהליך של שינוי יעוד, אשר הכשיר קרקע חקלאית לשעבר למגורים.
מעיון בטענות הצדדים עולה; חרף העובדה כי מרבית התמורה אכן שולמה, הרי שבין הצדדים נותרה סדרה של מחלוקות, אשר בסופו של דבר הולידה תביעת חוב בסכום נכבד של כ-18 מיליון ש"ח. המחלוקות נסבות הן אודות סכומים נלווים כאלו ואחרים שלא שולמו, והן ובעיקר על תוכנית מאוחרת שאפשרה זכויות בניה נוספות, ולגביה טוען המושב כי הזכויות שייכות לו, ולא לחברה.

עיינתי בהחלטת הנאמן ומצאתי, לצערי, כי אין היא יכולה לעמוד בנוסחה זה; לא בכדי מפנה המערער אל פסק הדין בפש"ר 2673/99, יצחקי נ' ברדיצ'ב, העוסק בהרחבה בחובות הדיוניות החלות על נאמן המברר תביעות חוב. אכן, צודק הנאמן בכך כי הכרעתו בתביעות החוב אינה לקונית אלא מפורטת ומנומקת. אולם, חרף האמור לעיל קיים יותר מטעם לפגם, באורח בו הסתמך הנאמן (אף אם לא בכדי) על תגובות של החברה עצמה, הכוללות מגוון טענות עובדתיות, וזאת בלא שניתנה למערער זכות תגובה כדבעי .
אכן; הליך בירור תביעת חוב יכול שיהיה הליך מזורז ומהיר, על בסיס כתבי טענות; אולם ספק גדול אם אף במקום בו דבר שכזה מתאפשר (ולעיתים, אין מנוס מבירור כדבעי של מחלוקות עובדתיות, כולל עריכת דיון ולעיתים אף חקירות בפני הנאמן, בכובעו כערכאה הדיונית), הרי נקל לראות כי המערער לא יכול היה להגיב לטענות הגנה שהועלו לראשונה בתגובת החברה . כך, לעניין זכות הקיזוז; לעניין חלק ניכר מטענות ההתיישנות, אשר נראות לי - בלא לקבוע מסמרות בעניין - כרחוקות מלהיות משכנעות לחלוטין; ועוד.
אין מנוס מקביעה במצב דברים זה, כי ההחלטה בנוסחה זה פוגעת פגיעה קשה מדי בזכויותיו הדיוניות של המערער, כאשר אין מדובר בפגיעה פורמלית גרידא, אלא בבעיה היורדת לשורשו של עניין, ודומה כי היתה לה השפעה ניכרת על המהות .
עוד אעיר; אף לגופן של טענות ההתיישנות, הרי שחלק מהכרעת הנאמן נראית לי בעייתית למדי. אמנם, זכות לתשלום פלוני נקבעת לראשונה בחוזה בין הצדדים; אלא, שלא אחת - וודאי בעסקאות מקרקעין סבוכות - התשלום אינו מיידי, אלא בא לעולם כאשר מתקיימים תנאים מסויימים. בנסיבות המקרה, ספק בעיני אם ניתנה תשומת לב ראויה לאפשרות, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל דווקא כאשר מתגלע הסכסוך בין הצדדים; קרי, מגיע מועד התשלום אולם הוא אינו מבוצע, או מתגלעת המחלוקת בגינה טוען אחד הצדדים כי מגיע לו יותר מכפי שסוכם לכאורה בחוזה, או מכפי ששולם לו בפועל. זאת, אף בלא להכנס לטענת המערער אודות משמעות הודאה בדרישה, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות; טענה אשר אף היא ראויה לדיון מפורט, אשר ספק אם ההחלטה הנוכחית כוללת אותו.

דין דומה חל, לשיטתי, בעניינה של טענת הקיזוז.

הנאמן מודה כי לא בדק את הטענה, באשר סבר כי ממילא לא מגיעים למערערת כספים. מששינה טעמו וגילה כי על-פניו, המערערת אכן זכאית לחלק מן הסכומים נשוא הערעור (אף אם לא לסכום המהווה את עיקרו), הרי שאין הוא יכול לפטור עצמו בפניה לקונית לטענות הקיזוז בה לא דן קודם לכן, אלא שעליו לבקש את תגובת המערער לקיזוז ולדון בדברים אך לאחר מכן, וזאת "בנפש חפצה ובלב פתוח".

מכל האמור לעיל עולה, כי ראוי שאקבל את הסעד החלופי, ואשיב את התביעה לנאמן, כדי שידון בה כדבעי תוך מתן זכות טיעון מלאה, בהתאם לאמור בפסק-הדין בעניין יצחקי.

עם זאת, ובלא שאקבע בשלב זה ממצא סופי כלשהו, אעיר; טוב יעשה המערער אם יתן דעתו לחולשה היחסית בה לוקה, לכאורה, הסעיף המרכזי של ערעורו, וזאת לגופו של עניין . במלוא הכבוד לאבחנה שהוא מנסה לעשות בין "פרוייקט" ל"מקרקעין", הרי דומה כי בכל האמור בניצול הזכויות הנוספות, עומד בפניו מכשול משפטי אשר קשה עד מאד לעוברו.
במה דברים אמורים? על-פניו, קשה להתעלם מן המשקל של הסעיפים המפורשים שמצטט הנאמן, אשר שבים, פעם אחר פעם, על כך כי לאחר ביצוע ההסכם, למושב לא תהיינה עוד זכויות במקרקעין , והחברה תוכל לנהוג בהם מנהג בעלים . בעניין זה, הרי יש ליחס משקל לא רק לטענה שמעלה הנאמן, ואשר נסמכת על שורת ההגיון, בדבר שאיפה של חוזים כאלו שלא ליצור "קשר גורדי" בלתי מוגבל בזמן בין הצדדים, אלא גם על המושכלה, כי יש ליטות לפרש מושגים לפי טיבם הפשוט - ובענייננו, הכוונה הן ל"מקרקעין", והן ל"מנהג בעלים".

אכן, המושב מעלה טענות נגדיות המסתמכות על סעיפים אחרים של ההסכם; אולם חלק מאלו נראים, על-פניו, כסעיפים סטנדרטיים יותר הנוגעים להפרות ומצויים, בנוסח דומה, ברוב ההסכמים מסוג זה. להסרת ספק אעיר; אין אני "חורצת לשבט" בשלב זה את דינן של טענות המערער, אלא אך מצביעה על הבעייתיות העומדת בפניו בחלק זה של ערעורו, הנובעת מהכוח המשולב של המובאות שאוזכרו לעיל, עם מתחם שיקול הדעת המוקנה לנאמן לניתוח ראיות; וטוב יעשו המערער ובאי כוחו אם יתנו לאמור לעיל את דעתם.

סוף דבר; דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שתביעת החוב תוחזר לנאמן, בכדי שידון בה בהתאם לאמור בפסק-הדין בעניין יצחקי, כולל מתן זכות טיעון "בנפש חפצה ובלב פתוח" למערער, וזאת כחלק מזכותו להתגונן בפני טענות החברה. בנקודה זו צדק המערער, אכן, בכך כי אין הוא נדרש לחזות מראש את טענות ההגנה ולהתייחס אל טענות משוערות שטרם באו לעולם בפרוטרוט בתביעת החוב.
מאידך גיסא, הרי שבלא לקבוע מסמרות, טוב יעשה המערער אם יתן דעתו לחולשה האפשרית שקיימת, לגופם של דברים, בחלק משמעותי מערעורו. נוכח האמור לעיל, הרי יתכן ויטיבו הצדדים לעשות אם ינסו להדבר ביניהם בכדי להגיע לתוצאה מוסכמת ומושכלת בדבר כימות הסכום שיאושר למערער, ובגין אלו סעיפים יאושר.